~~~

תפישת-העולם של המצפן מציעה הסתכלות ייחודית, 
אישית וקולקטיבית, על מסע החיים שלנו כבני ובנות-אדם.

הנחת-המוצא של "המצפן" לגבי מסענו האנושי בפלנטה הזאת היא
שכולנו הגענו לכאן כמהות שלמה, יהלומית.

בשל היותנו חיה היקשרותית, שעצם קיומה כרוך ותלוי באחרים/ות
יותר מכל חיה אחרת ביקום, המפגש עם הבלבול התודעתי של האנושות
הוביל כל אחת ואחד מאתנו לאמץ לעצמנו זהות חיצונית, שיש בה כמובן חלקים מאתנו,
אבל בו-זמנית היא גם מסתירה חלקים רבים אחרים, לרוב גם מעינינו שלנו...

אחד המופעים היותר מוכרים של ההסתרה הזאת הוא שרובנו הגדול
למדנו איך לְרַצות ושכחנו איך לִרְצות.

למדנו להתנהג "יפה" כדי שיקבלו אותנו, ושכחנו איך לקבל את עצמנו על כל חלקינו.
נתנו עדיפות לצרכים של אחרים, ושכחנו איך ליצור ולדאוג למקום לעצמנו.

כחלק ממנגנון ההישרדות הפרטי שלנו (כמו זה של דורות רבים לפנינו),
עוד לפני שהיו לנו בכלל מלים, ידענו שאנחנו חייבים להתאים את עצמנו
לכללי המשחק "שלהם/ן" - כדי שימשיכו לטפל בנו. 

כחלק מזה - המצאנו סיפורים (לא-מודעים) שנתנו הסבר-לכאורה למתרחש. 
סיפורי-הסבר על עצמנו, על משפחתנו, על אנשים בכלל, על החיים.

כמעט תמיד, למעשה לא היינו צריכים/ות כלל להמציא את הסיפורים האלו.
הם היו שם, מסופרים על-ידי הדמויות האחרות בחיינו 
(כפי שסופרו להן על-ידי הדמויות השונות בחייהן שלהם).

ועלינו, שעצם קיומנו היה תלוי בדמויות האלו,
נגזר להאמין לסיפורים האלו, לאמץ אותם ולחיות על פיהם.

וכל זה - כדי להמשיך ולהשתייך. כדי שימשיכו לטפל בנו.
כדי שלא נמות (פיזית או רגשית).

~

החלק העצוב?

רוב הסיפורים הם כאלו שמקטינים אותנו עד כדי חוסר-ערך מוחלט
("אני לא מספיק...", "אני לעולם לא אצליח"),
או מעצימים את דמות האחר עד כדי שחיקת האני החופשי, האמתי שלנו.

ומרגישים בדידות.

כחלק מן ההקטנה הזאת קורה לא פעם, שאנחנו כל-כך נחנקים/ות
מהסיפורים האלו - שהדרך שלנו לצאת מהחנק היא למרוד,
לעשות "דווקא", להתנתק, להילחם. (כאילו זו הדרך ל"חופש"). 

ואז אנחנו מרגישים עוד יותר לבד.

במקביל, אצל חלק קטן מאיתנו, שמעצם המבנה שלו נטה פחות לוותר
על רוח החופש המוּלדת שלו, נוצרו סיפורים אחרים - גם הם תולדה של אמונות רב-דוריות, 
וגם הם מובילים לחוויית בדידות בעולם. סיפורים שאומרים, בעיקר, 
שכדי שאוכל להישאר חופשי/ה, נגזר עלי להתנתק מאחרים.

וגם כאן תחושת הבדידות מתעצמת. 

כך או אחרת, מתוך התלות הקיומית באחרים, הזהות שלנו התגבשה
לכדי הפילטר הגדול, שדרכו אנחנו מזהים את עצמנו.

הזהות שלי = אני.

ועם הזהות הזאת, הנרכשת, אנחנו מסתובבים בעולם יום אחר יום,
בכל מערכות היחסים שלנו. וקשה לנו. כואב. לבד. גם כשיחד. 

חלק מאתנו מתעוררים ומבינים שיש כאן קריאה למסע שחרור גדול.
להוציא לאור מחדש את החלקים המוסתרים.
להתחבר לאני המלא שלנו.
לחזור להיות השלם שאתו נולדנו.
ולהביא את עצמנו במלואנו, על כל חלקינו.  

אלא שגם כשכבר בחרנו במסע הזה - הוא עדיין כרוך בפרידה הדרגתית
מן הזהות הנרכשת שאליה כל-כך התרגלנו.
בהסכמה לפגוש חלקים בתוכנו, שגם אם הבנו שהם לא משרתים אותנו,
עדיין הם הכי מוכרים לנו, ולכן - כמעט תמיד נשחזר דווקא אותם ברגעי מצוקה.

לכן, התהליך הזה, של השלת חלקים שלנו, יכול להיות מבהיל מאין כמותו. 

כי מה שהמוח שלנו כבר מכיר - נותן לו תחושת ודאות (גם אם היא מדומה).

ולמרבה הצער ההסטורי, מה שמחזיק את הפחד מהשינוי הזה, הוא
האמונה (גם היא לא-מודעת),  שלפיה, אם ניפרד מחלקים בזהות שלנו - 
זה כאילו אנחנו עצמנו ניעלם.

והאמונה הזאת, שמְתַחְזֶקֶת את הפחד הזה,
למעשה לא מאפשרת לנו לראות את התמונה המלאה
ולסמוך על כך, שמתחת לכל זה -

מסתתר משהו נפלא בהרבה.

המהות המולדת, הראשונית, הרוטטת, המופלאה שלנו. של כולנו. כולנו. 

מקור החיים שלנו, שאפשר גם אפשר להגיע אליו.

ולחיות אותו.

ולזכות בחוויית חיים מפליאה.

עם עצמנו ועם אחרים.

~

החלק המשמח? (מאד).

זה המסע שאליו אנחנו יוצאים ויוצאות בתוכנית שלנו.

"באר מים מתוקים של חמלה, מסע דרך ה"בסדר" וה"לא-בסדר"
ומעבר לו אל מקום שבו אפשר להיפגש בלבבות.

ארנינה מביאה לב רחב, חומל, קשוב וגם הומור מופלא, שעוזר לרפא וגם לפגוש את האנושי שבנו.

הקורס היה בשבילי אבן יסוד מרכזית בהתפתחותי האישית והמקצועית,
תודה על המתנה משנת-החיים הזו."

חן גולן, בוגרת תוכנית "המצפן"